האם רפואה בלתי אנושית בגרמניה היא אכן נחלת העבר?
ב-27 בינואר 2017, הבונדסטאג הגרמני הקדיש את טקס הזיכרון לקורבנות הדיקטטורה הנאצית לזכרם של קורבנות האותנזיה. במסגרתו הונצח זכרם של אותם בני אדם חולים וזקוקים להגנה – שלפי השקפת השלטון הנאצי היו חסרי זכות קיום, אוכלי חינם, המזיקים לגוף האומה הבריא, אשר יש למגרם.
300
300 אלף בני אדם – נכים שכלית וגופנית, חולי נפש – נפלו קורבן לברבריות של תכנית האותנזיה: הם הורעלו, הומתו בגז והורעבו באופן שיטתי במוסדות הריפוי והסיעוד בלב לבה של גרמניה. במקום לרפא את המטופלים חסרי הישע, לסעוד אותם ובמיוחד להגן (!) עליהם, ביצעו בהם הרופאים והצוות הסיעודי רצח נתעב בעשרות מוסדות.
באופן זדוני וציני, מארגני הרצח ההמוני סידרו לעצמם ולעוזריהם לגיטימציה פיקטיבית למעשיהם הנפשעים – הם שכנעו את עצמם ואחרים שהמוות הושיע את “הנשמות התועות” של החולים! בדרך זאת, הסטייה ממילוי חובתו של הרופא לרפא את החולה הפכה לעשייה מבורכת כביכול. וכך, רוצחי החולים חסכו מעצמם כל נקיפות מצפון או אמפתיה! מנגנוני ההדחקה, ההכחשה ודחיית כל אשמה החזיקו מעמד במשך שנים. לאחר שנת 1945, הן הזיכרון הקולקטיבי והן הזיכרון האינדיבידואלי התנגדו באופן עיקש לקבלת הנטל שבזיכרון הנאמן לאמת. רוב הגרמנים רצו לשכוח והתרעמו על אלה שרצו להזכיר! אותם אנשים שפעלו למען חשיפת העובדות ולהתמודדות עמן נחשבו כי “ירקו לבאר ממנה שתו” והיו בסכנת הדרה חברתית – יותר מאשר הפושעים שביקשו למחוק את עברם. עקב כך, חלק קטן בלבד מהצוות הרפואי שהשתתף ברצח החולים הובא למשפט. במקרים רבים הם נשפטו לאחר עשרות בשנים, ומשפטיהם הסתיימו ללא כל השלכות – התיישנות או אי-כשירות תמידית לעמוד לדין מנעו את הרשעתם. בתוך כך, הפושעים זכו באין מפריע לקריירות מקצועיות מזהירות לאחר מלחמת העולם השנייה. מי רצה להתעסק בזה?!
כך חלפו להן השנים עד ל-2007 (!), כשהבונדסטאג הגרמני אזר אומץ לציין את זכרם של החולים והנכים, קורבנות הרייך השלישי, ולהוקיע את החוק בדבר עיקור בכפייה. ב-2011 הוקצו כספי ציבור להקמת אתר זיכרון ומידע, שלבסוף נפתח ב-2014 ב- Tiergartenstraße 4 בברלין, המקום בו שכנה בעבר מפקדת מבצע האותנזיה.
גם לענף הפסיכיאטריה לקח עשרות בשנים להתמודד עם חלק זה בתולדותיו, הכולל את פשעיהם נגד האנושות של העוסקים במקצוע זה בתקופת הדיקטטורה הנאצית. רק ב-2009 הסכימו לכך נציגיו ומוסדותיו של ענף זה.
כמו רוב קבוצות הפושעים האחרות, גם ענף הפסיכיאטריה כמוסד בחר בעצמו את המועד להתעמת עם נושא האשמה והמחדל בימי הרייך השלישי, כך שההתמודדות עמם תיוותר ללא ענישה פיזית ממשית, כלומר ללא השלכות משפטיות, פשוט בגלל שנסיבות הזמן הותירו את הפושעים מחוץ לגבולות השפיטה הארציים. עשיית צדק עם הניצולים – אם בכלל נותרו ניצולים בודדים – ועם בני משפחותיהם הינה אפשרית אפוא באופן סמלי בלבד – במסגרת טקסי זיכרון, ערבי ספרות, אתרי זיכרון וכדומה.
קשה להתעלם מהעובדה שצורה זו של הכרה מאוחרת באשמה נועדה בעיקר להגן על הפושעים, בעוד שקורבנותיהם חשופים ללא הרף לזיכרונותיהם הקשים.
חובה אפוא להפיק לקחים בשם הצדק – קרי זכותם של הקורבנות להכרה בסבלם ולתיקון העוול שנגרם להם.
הגיהינום של אוקרמונדה
גם אם ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, כפי שנהוג לומר – ההיסטוריה של הזלזול, העינויים וההתעללות בחולי נפש במוסדות פסיכיאטריים לא הגיעה לקיצה לאחר סופו של הרייך השלישי כלל ועיקר. יש לציין דוגמא בולטת אחת מני רבות מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר נפילת גרמניה המזרחית, הלקוחה מן העבר הלא רחוק – הסרט התיעודי המזעזע “הגיהינום של אוקרמונדה” מאת העיתונאי החוקר והיסטוריון שלטון האימים הנאצי, ארנסט קלה. בכתבה תועד בקול ובתמונה מצבם המחריד של המחלקות הפסיכיאטריות במזרח גרמניה ב-1993.
קוראי היומן שלי “קולותיהם של הנותרים” יודעים שאני בעצמי ניצול מה”טיפול” במוסד זה; טיפול שלא היה בו כל דבר מרפא, אלא התאפיין באלימות, התקפות וזלזול מוחלט מצד הצוות הרפואי וגרר בעקבותיו טראומה ארוכת שנים. טראומה שלקח לי שנים רבות להתגבר עליה, באופן שבו אוכל לדבר עליה בגלוי.
קולותיהם של רבים מרעיי מאותה תקופה הושתקו. הם אינם עוד בין החיים או שאינם מסוגלים ליטול חלק בחיים בחברה. על רקע זה הנני דורש בשמם של אותם קולות של הנותרים, שלא ניתן לשמוע אותם במרחב הציבורי, שהנושאים באשמה יקבלו על עצמם אחריות למעשיהם בעבר – כאן ועכשיו, במקום מתישהו ואיפשהו!
ד”ר כריסטיאן דישר
ברצוני להפנות דברי תודה לקלאודיה בק, שבינתיים הפכה לידידתי.
היה עלינו לחוות ולסבול מרופאים אשר הרסו בעינינו במשך תקופה ממושכת את דמותו של הרופא כאדם העוסק בריפוי ומחויב לערכים הומניסטיים, שמצוותו העליונה היא טובתם וביטחונם של המטופלים שנמסרו לטיפולו. עברנו את החוויה הזו – הקושרת אותנו זה עם זה – בדרכים שונות. אך משותפת לנו עצם העובדה שההשלכות שעלינו לשאת בהן, היו הרות אסון בכל מקרה ומקרה!
נתקלנו ברופאים שלא הייתה להם כל כוונה לרפא. רופאים שזלזלו בגבולות – בגבולות האתיקה ובגבולות החוק. מסלולי חיינו נצטלבו ברופאים, שהפכו בני אדם חוסים וזקוקים להגנה לאובייקטים, רופאים שניצלו לרעה את השליטה בגופם של המטופלים שלהם, כמו במקרה של מליסה, בתה בת ה-20 של קלאודיה בק, אשר מטעמי חיסכון טופלה על ידי צוות רפואי חובבני במחלקה פסיכיאטרית למרות שהייתה מוגדרת כמקרה דחוף במצב מסכן חיים. “טיפול” אותו שרדה רק ארבע שעות לאחר שחרורה.